פרשת שלח - חס"ה לשבת

האם אנחנו מנצלים את מלוא היכולות שלנו? איך דוקא טעות שעשתה משפחה יהודיה מגרמניה הצילה את חייהם? והאם יש חובה לעלות לתורה לפחות פעם בחודש? • חידוש סיפור והלכה לשבת פרשת שלח

יום חמישי י״ט סיון תשפ"ו | 04.06.2026 | 14:30

חידוש

"וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (יג, ל)

רבים מאיתנו חשים לעיתים קרובות למדי כאילו הגיעו לקצה גבול היכולת במילוי חובות ומשימות המוטלות עליהם. הביטויים "זה לא בשבילי", "אני לא מסוגל" - נשמעים השכם והערב בכל זמן ומקום. צריך לזכור, כי מהשמים מנסים כל אחד ואחד על ידי שמסתירים ממנו את ההכרה האמיתית ביכולתו ובכוחותיו, ומתוך כך נוצרת באדם תחושה מדומה כאילו הוא אינו מסוגל ואינו יכול, בה בשעה שאצורים בו כוחות גדולים ועצומים.

בשם רבי חיים מבריסק זצ"ל מובא ביאור נפלא על הפסוק (תהילים מט, כא) "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו". כידוע, הסוס הינו בהמה בעל כוח רב המשמש את האדם בהובלת משאות וכדומה. והנה למרבה הפלא, האדם שכוחו דל, רודה בו ומעביד אותו. ואם ישאל השואל: מדוע אין הסוס מתמרד? הלא כוחו רב להשיב לבעליו מנה אחת אפיים על הצלפת שוטו ועל רדייתו בו? התשובה לכך היא, שכפי הנראה אין הסוס מודע לכוחות הגלומים בו, שכן אילו ידע, בודאי היה קם על בעליו.

לפי זה יוסבר הפסוק: "אדם ביקר" - יש לו נשמה יקרה וגנוזים בו כוחות גדולים, "ולא יבין" - היינו, שאינו מודע לכוחות הטמונים בו. "נמשל כבהמות נדמו" - דומה הוא לבהמה שמושל בה האדם אף שהוא חלש ממנה, והיא אינה מודעת לכוחות שבה.

כך, המרגלים שאמרו "לא נוכל לעלות" - לא האמינו ביכולתם ואף כפרו ביכולת ה' לעזור להם, באומרם "כי חזק הוא ממנו". ומכיון שחשבו כי אינם מסוגלים, הוציאו דיבת הארץ רעה כדי להצדיק את תחושתם.

יסוד זה למד הגר"מ פיינשטין זצ"ל בספרו "דרש משה" מן ההוספה של רש"י שכתב 'והוא אומר עשו סולמות', כי בכך הביע כלב את עוז רצונו לעשות את דבר ה', גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי ובלתי יתכן, אם רק ישכיל להכיר ולנצל את כוחותיו הגדולים החבויים בו, יראה שסיכוייו לעלות ולהתעלות יותר ויותר. ובדבריו אלה סלל את הדרך לכל בני עליה המבקשים לעלות ולהתעלות במסילה העולה בית אל.

סיפור

"אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (יג, לב)

בשנת 1933 למניינם, המפלגה הנאצית עלתה לשלטון. רוב תושביה היהודים של אירופה, אינם מייחסים משמעות מיוחדת לעניין, אך חלקם חוששים ואפילו מאוד מהבאות. הסב ובני משפחתו, היו אנשים אמידים מאוד, בעלי נכסים ומפעלים רבים. הם נמנו דווקא על הסקטור השני. הם חשו היטב בבערה מתחת לרגליהם והחליטו לעזוב את גרמניה. מכרו את רכושם, סיימו את עסקיהם והיגרו להולנד.

בטרם צאתם, נתן הסב הוראה לבנק הגרמני להמיר את כל הכסף המצוי בחשבונו לרובל רוסי - שהיה אז מטבע חזק - ולהעבירו להולנד. בוקר אחד, קורא הסב את העיתון ולפתע חשכו עיניו... הכותרת זועקת שרוסיה מבטלת את המטבע הישן, ומנפיקה מטבע חדש. היא נותנת ארכה בת ימים ספורים להמיר את המטבע הישן בחדש, וגם לא בערך מלא, אלא באופן מוגבל לכל נפש. הוא יודע שכל כספו בדרך להולנד, ועד שהמשלוח יגיע - הרובל הרוסי לא יהיה שווה מאומה.

במילים אחרות: ברגע אחד הפכו בני המשפחה לעניים מרודים. לא קשה לתאר את תחושת האכזבה, הצער והיגון... מעטים אנשים שליבם יכול לעמוד להם בשעה קשה שכזו... המשפחה השלימה עם הגזירה. הם הגיעו למסקנה שאין להם מה לחפש יותר בהולנד, והחליטו לעלות לארץ ישראל.

רכשו בני המשפחה 'סרטיפיקטים' [-אשרות עליה], והפליגו באוניה לארץ ישראל. בשנת 1940 פלשו הגרמנים להולנד. שמונים אחוז מיהודי הולנד נרצחו, הי"ד.

נתאר לעצמנו מה היה קורה אילו רוסיה לא היתה מבטלת את המטבע הישן. אילו היו לשטרות האלו ערך כלכלי, הם היו משתקעים בהולנד עם כספם ורכושם - אך מירב הסיכויים שכספם היה נשאר, אבל הם לא... אין ספק, שכאשר בני הזוג קיבלו את הידיעה על ביטול המטבע, צצו במוחם שאלות רבות: למה זה קורה? למה זה מגיע לנו? ועוד תמיהות. עברו כמה שנים - והתשובה עלתה מאליה... אוי ואבוי אם המטבע לא היה נפסל...

פעמים רבות, עומדים אנו בפני התרחשויות ואירועים שונים, אשר בשעת התרחשותם נראים לכאורה תמוהים ובלתי מובנים. רק לאחר זמן, ככלות הכל, מתברר עניינם ואז מבין האדם למפרע מדוע ולמה באו (בך בטחנו).

הלכה

קריאת ספר תורה

א. ​​​​​​​הקורא בתורה יזהר להכין הקריאה היטב בטעמים ונקודות כהוגן, ויש לו לחזור הפרשה שלש פעמים, וקריאת הפרשה שמו"ת נחשבת לשתים.

ב. הנקרא לעלות לתורה ילך בזריזות לבימה, אבל לא ירוץ משום כבוד ביהכ"נ וכבוד הציבור, וילך בדרך הקצרה משום כבוד הציבור שלא ימתינו עליו. וכשיורד מהבימה לאחר הקריאה, ירד בדרך שהיא ארוכה לו עד מקומו, שלא תהא נראה כמשאוי עליו. ואם שתי דרכים שוות, עולה בדרך שהיא לו ימין, ויורד בצד שכנגדו.

ג. העולה לס"ת יראה תחלה מקום הקריאה, ויסתכל בפסוק הראשון שעתיד לקרות, וטוב להעביר טליתו, ולנשק מקום הקריאה. ואח"כ יכסה הכתב ע"י מפה, ויברך ברכת התורה, ויסיר המפה ויקרא. ואחר שגמר, יחזור ויכסה הכתב במפה ויברך ברכה אחרונה. ויזהר בעת שמברך, לאחוז בס"ת עצמו ע"י המפה ולא בתיק, ויניח שתי ידיו בעת הברכה אחת מצד זה ואחת מצד זה, ויכוין לכלול השמאל בימין, ואחר שגומר הברכה שלפניה, מסיר יד השמאל וישאר אוחז ביד ימין בלבד ע"י מפה.

ד. יזהרו הן הקורא בתורה והן העולה שלא ליגע בידיהם בגוילי הספר תורה אלא באמצעות מטפחת, וכבר משעת פתיחת ההיכל חל האיסור, וגם כשאין הס"ת פתוח במקום הקריאה יגלגלו עם המטפחת.

ה. העולה לתורה יקרא עם הקורא בלחש מלה במלה, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, אלא שצריך לקרות בנחת שלא ישמיע לאוזנו.

ו. נהגו לעמוד בשעה שאביו או הרב עולה לתורה, ובמקומות שנהגו כך חיוב הוא על התלמיד או הבן לעשות כן. ונהגו לנשק ידי החכמים והאבות.

ז. אסור לדבר בשעת קריאת התורה שהוא בזיון התורה, שמסיר אזנו מלשמוע דבר ה', וגדול עונו מנשוא, ואשרי מי שנותן כבוד לתורה, ואיסור זה הוא משעה שנפתח הס"ת לקרות בו.

ח. מעיקר הדין מותר לקרות שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת התורה, ואפי' שאינו קורא באותו פסוק שהש"ץ קורא. ויש אוסרים מכיון שצריך לשתוק ולשמוע הקריאה מפי הש"ץ וכן נכון וראוי לנהוג. אבל בין גברא לגברא מותר לכו"ע.

ט. בשעת קריאת התורה אסור לצאת ולהניח ס"ת כשהוא פתוח, ואפילו אם עדיין לא התחילו לקרות. וי"א שאפילו שהוא כבר שמע קריאת התורה, ורק נכנס לביהמ"ד לחפש אדם וכדומה, גם כן אסור.

י. ישתדל כל אדם לעלות לתורה לפחות פעם אחת בחודש ויועיל מאד לנשמתו ולהשגה בתורה.

מוגש ע"י ראש כולל ישיבת המקובלים "נהר שלום" הרה"ג רבי יוסף שמואלי שליט"א
מתוך מאמרי מורנו ורבנו הגאון המקובל רבי בניהו שמואלי שליט"א על פרשת השבוע

בברכת שבת שלום ומבורך!